אהרן דוד גורדון נולד בחג השבועות תרט״ז בעיירה טרויאנוב (כיום באוקראינה). הוא היה הבן היחיד שנותר להוריו, אורי ודבורה, לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם.
למעשה, כשני שלישים מחייו חי גורדון חיים לא פשוטים שהיו מלאים בסבל, מצוקה ובדידות, בעיקר מול הטמטום האנושי, הקיבעון, הקנאות, הבורגנות והעדריות. הוא התחתן בגיל צעיר עם בת דודו, פייגל טרטקוב. שבעה ילדים נולדו להם, אבל רק שניים שרדו. כל מוות של ילד שרט שריטה עמוקה בנפשו. הם התגוררו ליד הוריה של פייגל, בעיירה אובודובקה, ושם גורדון נאלץ לפלס את דרכו בין הכפריים הנבערים ובין החסידים הקנאים, שנשאו את שמו של אלוהים אבל דיכאו את האדם. באותה תקופה הוא שמר מצוות, אבל לא היה יכול לסבול את הרעיון שאדם יבטל את ה״אני״ שלו בפני רבי – של חסידים או של משכילים. וכך גורדון, איש האלוהים והאדם, שהעריך בכל ליבו את החסידות, הפך למטרה להקנטות החסידים ברחובות העיירה. המבוגרים ראו בו אפיקורס, אבל דווקא בני הנוער הפכו לידידיו הקרובים. הוא מצא בהם גמישות, תום ורוח חופשית שהיו כלואים אצל אבותיהם, ובילה עימם את מיטב זמנו בטיולים, בשיחות ובקריאת ספרים.
גורדון ביקש את האדם ואת הרוח שבו. הוא רצה יותר מכול עבודת יצירה, אבל לא ראה כל דרך לשלב זאת בחייו. הוא נאלץ לעבוד למחייתו כמנהל חשבונות באחוזה של הברון גינזבורג, עבודה נוקדנית ומאוסה בין פקידים קטני נפש, שהיו ריקים אפילו מהאידיאלים של החסידים הקנאים שמהם ברח. עם זאת, המחשבה על האלטרנטיבה – להפוך לחנווני או לסוחר – עוררה בו זוועה. לא נותרה לו ברירה אלא לנשוך שפתיים ולהמשיך בעבודה המכנית.
הימים והשנים נקפו, והשיממון בסביבתו של גורדון רק נעשה עמוק ומכאיב יותר. אולם בגיל 48, האיש שבילה את חייו בין מספרים, ברונים ובירוקרטים אפורים, נולד מחדש. בשנת תרס״ג נמכרה החווה – והגיע זמן הגאולה. הוא החליט לנצל את המשבר כדי לחיות את החיים שעליהם חלם.
״אני עתה כתינוק שנולד, נולדתי מחדש״
(מתוך מכתביו הביתה)
בי״א באדר תרס״ד עלה גורדון בגפו לארץ ישראל. מעולם קודם לכן הוא לא עבד בעבודה גופנית, אולם בדרכו ארצה הוא החליט לעסוק רק בעבודה פיזית, במיוחד בחקלאות, לפי תפיסתו שעבודה בטבע חיונית לחיי האדם. בשל כך, גורדון לא הסכים בשום אופן להתפרנס מפקידות או מתרומות, ולמרות גילו התעקש להצטרף לפועלים הצעירים ולעבוד בשדות. גורדון גר איתם בחדריהם, שר איתם, רקד איתם, התכתב איתם, התווכח איתם, וכל זמן שמצב בריאותו אפשר זאת, גם עבד איתם. השפעתו על החלוצים גדלה מיום ליום מכוח הדוגמה האישית, וכך הפך למורה ולדמות מופת עבור אנשי העלייה השנייה.
רבים מהם נפגשו איתו ושוחחו עימו, אך רק מעטים ירדו לעומק הגותו, ומאלה שירדו לסוף דעתו רק יחידים הזדהו איתו, משום תביעתו הנחרצת להגשמה עצמית הלכה למעשה. לכן, חרף ההערכה שרחשו לו והרצון להתקרב אליו, גורדון עצמו חי בתחושת בדידות כואבת.
מתוך חיי המלאכה והמחשבה הוא כתב דברי הגות, מכתבים וגם פובליציסטיקה אקטואלית. גורדון עמל בימים בעבודה קשה בשדות, ובלילות – בכתיבה הגותית. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו, כיוון שסירב לעשות את התורה קרדום לחפור בה. משנת תרס״ט (1909) דבריו החלו להתפרסם, ושמו הלך לפניו בארץ ובחוץ לארץ כדמות מופת; דמות של חלוץ שמיישם את הגותו בעולם המעשה.
גורדון היה איש של תפרים: בין משפחת המתנגדים שלה נולד, למשפחת אשתו החסידית־קנאית; בין לימודי קודש מסודרים ללימודי חול אוטודידקטיים; בין עיירה קנאית לעמיתיו הפקידים המשכילים־חילונים. סביבת תפרים היא סביבה המצמיחה יחידים, וגורדון היה קודם כול יחיד. מתוך ה״אני״ שלו, מתוך היחיד, הרחיב גורדון את ההתבוננות אל האדם, אל הלאום והאנושיות, אל הטבע והעולם.
בתקופה רוויה בסערות אידיאולוגיות ובמחנאות, גורדון ניסה להשמיע קול אחר. הוא האמין שהתמסרות לאידיאולוגיה כזאת או אחרת משיגה בסופו של דבר את המטרה ההפוכה.
החיים עצמם והתחדשותם היו העיקר בעיניו, המבחן היסודי לכל דבר; מעֵבר לרעיונות, לאידיאולוגיות, לתבניות חברתיות ולתפיסות דתיות. הוא חזר והדגיש: ״החיים צריכים להיות חיים, לא אידיאל ולא עבודה לשם אידיאל. החיים הם היצירה ולא האידיאל – החיים של יוצר החיים עצמו״. הדרך לתיקון, לפי גורדון, עוברת בהעמקה פנימית, בהתקרבות היחיד לעצמו ולזהותו הייחודית, ברגישות ובפתיחת הלב להוויה, לבני אדם ולטבע.
