fbpx

לילה קיצוני עם האדמו״ר

טיש רב חושי בעקבות הלילות המוטרפים של א״ד גורדון והחלוצים

״במשך כל שמונה־עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שינויים בהבעת הפנים שלו: הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער העולם. יחד עם זה היה הוא איש ׳שמח׳ מאוד, או אולי ׳משמח׳. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות. סימנתי את המילים ׳שמח׳ ו׳משמח׳ במירכאות, כי לגמרי לא ברור לי אם אפשר לכנות מצבי רוח אלו שלו בשם שמחה. בריקודיו הייתה מעין עבודת אלוהים יותר מאשר שמחה. זו הייתה מין ׳שמחה עילאה׳ על פי הטרמינולוגיה של החסידות. על כל פנים, העצב שעל פניו לא רק שלא סר מעליהם בשעת הריקודים, אלא שהיה מתבלט יותר ויותר בכל שרטוט ותנועה והבעה שלהם. בימים ההם הייתה שגורה תמיד בפיו המילה ׳פרייליך׳ (שמחה), שהיה מבטאה בהכאה באצבע צרדה, במחיאות כף אל כף ובתנועת ריקוד של כל הגוף, בבחינת ׳כל עצמותיי תאמרנה׳. אך המילה הזאת, פרייליך, הייתה יוצאת מתמיד מפיו, כאילו טבלה קודם ארבעים טבילות בים של ייאוש.״ 

״אוי אוי אוי דגניה״: בין פרפורמנס להתכוונות, בין חסידים לחלוצים ובין שביזות להתחדשות – מאה שנה לאחר מותו של גורדון, טיש חד־פעמי בעקבות הלילות המוטרפים שבהם היה גורדון מרקד עם החלוצים המיואשים והשבורים ממוות, מחלות, בדידות וחוסר תוחלת כללי. בתוכנית: ניגוני החסידים ואנשי העלייה השנייה שבהם חולל גורדון עם החלוצים, ועדויות נדירות מהלילות שלא יישכחו, בהובלת בעלי המנגנים שניאור גאדינגער ומאירק׳ה קליינער והבדחן אסף פריעדמאן. ספל ארבעס ראשון, עם מלח מיַם המלח ופלפל שחור מזמרת הארץ – על חשבון החצר.

שניאור גודינגר אקורדיון | מאירק׳ה קליינר קלרינט ושירה | אסף פרידמן בובה ומשחק