כביש אחד התחיל אי שם ב-2010 בשני נערים, חילוני ודתי, שנפגשו במקרה וגילו ששניהם חולמים על יצירת תרבות חדשה, ועל תקשורת שמחברת בין אנשים במקום להפריד ביניהם.

החלטנו להוציא מגזין תרבות ובתמימות חשבנו שתוך חודשיים הוא כבר יהיה על המדפים. במשך לילות ארוכים ישבנו בבקתה במדבר, ופינטזנו הכי מוגזם שאפשר.

לא נראיין מפורסמים, החלטנו. נראיין הומלסים ואנשים פשוטים שעוברים תהליכים פנימיים. לא נפרסם דעות. רק חוויות ורגשות. כי דעות מפרידות בין בני אדם, והרגשות משותפים לכולם. כולנו מתעצבנים מפקקים. כולנו נעלבים. כולנו נשברים מפרידות. כל אדם יודע מה היא שמחה . חווית החיים שלנו כל כך דומה. אנחנו נושמים את אותו אוויר. עושים את אותם דברים. מתגעגעים לאותו נעלם.

החלוקה בין דתיים לחילוניים נראתה לנו ישנה ומיותרת. רצינו להביא את האש. רצינו לשים באותו מקום את הדבקות במועדון בתל אביב, את התפילה בסעודה שלישית במאה שערים, את החופש של האמנות ואת העומק שביהדות.

ב-2013 הגיליון הראשון יצא מהדפוס סוף סוף. החלטנו לקרוא לו ׳כביש אחד׳. חשבנו על חיבור בין ירושלים לתל אביב, על מסע משותף, על התמקדות בדרך, וגם על זה שהכל מתחיל מהאדם הבודד.

בשנת 2016 הצטרפנו לבית אליאנס בירושלים והתחלנו להפיק הילולות לצדיקי האמת שמחברים בין העולמות ומהם אנחנו שואבים השראה. א"ד גורדון, אתי הילסום, פנחס שדה, בנימין זאב הרצל, דוד בן יוסף, ענבל פרלמוטר, רחל המשוררת, פרנץ קפקא, ועוד רבות וטובים.

מאז הפקנו מאות אירועים, אלפי סדנאות, מסיבות מחתרתיות, חגים אלטרנטיביים, פסטיבלי מוזיקה, מפגשי השראה ועוד ועוד. תוך כדי גם הוצאנו לאור ספרים נדירים שהפכו לרבי מכר.

כסף לא היה הצד החזק שלנו. כמו שאילן אומר: "מהרגע הראשון לא היה לזה סיכוי". הקרנות אף פעם לא הבינו אותנו ורוב המוסדות התעלמו מאיתנו. אבל, בזמן שהם היו עסוקים בלשמר את הקיים, אנחנו התמקדנו ביצירת העתיד.

היה לנו רק את התשוקה. ואת האנשים, שהצביעו ברגליים והשתתפו בפעילות ועזרו בכל מה שצריך. שלוש פעמים כמעט פשטנו רגל, אבל הטירוף והאמונה ניצחו ואנחנו עדיין כאן.