החלל הפנוי עם רבקה מרים

עכשיו אפשר לספר: מעכשיו ניפגש אחת לשבוע בסדרת אירועים חדשה, מגניבה ומרגשת! שימו ❤️ מספר הכרטיסים מוגבל מאוד!

שיחות מהחלל הפנוי ～
פגישות נועזות, אינטימיות, מצחיקות ומגומגמות עם יוצרות ואמנים מכל הספקטרום התרבותי של ארץ הקודש. שיחה פתוחה לתוך הלילה, על טקסטים מחוללי השראה ועל יצירה אישית קיומית.

～～～

מתחילים בשיחה עם רבקה מרים – משוררת, ציירת וסופרת שאנחנו מאוד אוהבים!
כרטיסים אחרונים בח״י שקלים

～～～

באחד הימים, בעודי קבור מול המחשב ומנסה להתמודד עם הר משימות מַשְׁמִים, התקשר אלי יו״ד חברי הסטלן ובפיו הצעה מפתה. כרטיס חינם לפסטיבל אינדינגב שמתחיל היום. יאללה אני בפנים, אמרתי. מעולה, אמר לי, בוא מהר לפגוש אותי במושבה הגרמנית. הבטחתי לאישה אחת שאעזור לה במשהו, אז בוא לכתובת שלה ונצא מכאן כי חבל שנבזבז זמן יקר ונפסיד הופעות.

עזבתי את כל עסקי, כיביתי את המחשב ואת האורות ולקחתי אוטובוס למושבה. כשהגעתי לכתובת התקשרתי אליו. הוא אמר שהוא מתעכב עוד קצת, אבל אם אוכל בינתיים להתחיל בעבודה בעצמי וככה נחסוך זמן יקר.

ובכן, הסתבר שעלי לחפור קבר.
כלבה ערירית שנמצאת בימיה האחרונים זקוקה לחלקת אדמה להיטמן בתוכה, אחרי שהנפש תיפרד מהגוף והנשמה תשוב לבוראה. העבודה רבה. צריך לחפור מספיק עמוק, כדי שיהיה אפשר לכסות אחר כך בשכבה עבה של עפר, שאף אחד לא יפגוש בטעות את הגופה. התחלתי במלאכה כשלרשותי מעדר ואת חפירה. למרות ששמתי כפפות, מהר מאוד החלו להיווצר שלפוחיות בכפות ידי, כי זה שנים רבות שהעבודה המרכזית שהם מְתַרְגְּלִים באדיקות, זה תקתוק אינסופי במקלדת. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור המפורסם על יוסף חיים ברנר הענוג, שהגיע מהגולה מלא תשוקה ואידיאולוגיה לעבודת האדמה, אבל לאחר יום אחד בלבד של עבודה מפרכת של חפירת בורות, עם מעט תוצאות והרבה כאב גב, הבין שגאולת הארץ לא בשבילו, וחזר לכתיבה ולטיפה המרה. החבר עדיין לא הגיע. אני חופר וחופר. גורר את רגבי האדמה בעזרת המעדר ועורם אותם בצד לכדי גבעה.

השמש שקעה, הכוכבים יצאו, החנויות נסגרו והחבר עדיין לא הגיע. בינתיים כבר סיימתי את העבודה ובעלת הבית הציעה לי לשתות כוס תה בזמן שאני ממתין לבואו של החבר הנעלם. לאישה הזאת קראו רבקה מרים.

תמיד אהבתי את רבקה מרים. כבר כנער תפרן הייתי מעלעל בספריה בחנויות הספרים, וליבי היה מתמלא קורת רוח משזירת המילים הקסומה והפשוטה שנוגעת ישר בנקודה. בנשימה אחת היא כורכת בין הממשי והיום יומי לבין הסודי והלא מובן, בין סיפורי מעשיות, ציפורים ואדמה לבין הכמיהה ללא נודע. כמו החיים המעורבבים האלה שלנו, שרגע אחד הם ארציים ואפרורים וברגע אחר אתה עף אל שמיים ועל עצמך ואינך מצליח להבין מי אתה באמת והיכן עובר הגבול, אם בכלל ישנו. למה הכל חמקמק ונסתר, האם יש רוח באדם או שמא אין חדש תחת השמש.

וכך ישבנו ושוחחנו במטבח החשוך לאור נרות (רבקה טענה שיש הפסקת חשמל). דיברנו על תקשור עם מילים ותרנגולות, על כוחה המנחם של מוזיקה מזרחית ברגעי משבר, על המעיין הסודי של ההשראה, על אהבות טורדניות שאף פעם לא מצליחות להתממש, על חילול שבת במובן ההלכתי ובמובן שמחולל אותך במחול, על הרצון הפנימי של כל אדם להיות מלך ולו ליום אחד. ועוד ועוד, מיקס של שיחות חולין מתובלות בפואטיקה עליונה, חשיבות עצמית וצחוקים. ייתכן שלקורא מן הצד הסיפור יישמע מוזר או סתמי. אצל רבקה הכל דו משמעי. הקבורה היא סימבולית. הכלבה היא גלגול נשמה קדומה. העורבים שבחצר הם נושאי בשורה. או שהם סתם עורבים תמימים שאנחנו יוצקים להם משמעות שאינה קיימת. אין לדעת. ייתכן גם שבחלוף הזמן מאותו לילה ועד לרגע בו אני רושם מילים אלו, דמיון התערבב במציאות ואולי לא היו הדברים מעולם.

בעשר בלילה החבר התקשר שהוא מחכה לי בחוץ. נסענו לפסטיבל וכשהוא עצר בדרך לתדלק, קניתי שק שינה. אחרי שלוש שעות של נסיעה בנגב החשוך הגענו לפסטיבל. שוטטתי שעה בין המופעים וניסיתי להיכנס לאווירה, ואז יו״ד מתקשר אלי. הוא אומר שהפסטיבל לא מספיק מגניב וחי כמו שצריך להיות, וחוזרים עכשיו את כל הדרך חזרה לירושלים.
חזרנו.

הכלבה נפטרה לאחר שלושה ימים. אל ההלוויה לא הגעתי. החבר ממשיך להציע לי לבוא איתו לפסטיבלים. אני אפגש עם רבקה מרים ברביעי הקרוב להמשיך את השיחה מהנקודה האחרונה.

יחיאל

*תמונה: רפי קוץ