לרכישת מארז עם 4 ספרים של דוד בן יוסף במחיר שווה

חברים מורים והורים של דסי, זכרונה לברכה! שלום וברכה! אני מבקש להסביר, איך הגעתי לכתיבת הדברים האלה , שאתם מוצאים בתוך הספר הזה, שאתם מחזיקים עכשיו.

בחודש אב תשנ"ו, שמעתי על הפקודה שהוציא פרופסור רחמלביץ, למנוע עזרה דחופה מדסי, שהיתה במצב של פיקוח נפש, ושאלתי את עצמי: "האם אני יכול לתרום משהו משמעותי, לחזק את דסי, הנאבקת על החיים שלה?" מיהרתי לשלוח אליה את הספר שלי: "יש חיים אחרי יאוש!". קיויתי שהדברים בספר, יצליחו לעורר בדסי כח חיים. אבל, לא שיערתי, עד כמה חזק כח חידלון נגדה.

לא עברו ימים רבים והבשורה המרה על מותה של דסי טפחה על פני. נשארתי עם הרגשה קשה של כשלון. כשלון נסיון הצלה. תחושת הכשלון היתה חזקה במיוחד, בגלל האמונה שלי, שמחלת הסרטן, היא מחלה שהכי קל למנוע אותה, והכי קל להבריא ממנה.

היום מתקשים אנשים לקבל את האמונה שלי. כל השומע יצחק עלי, או יצעק עלי. זה בסדר גמור ככה! ככה מגיבים אנשים מיושבים בדעתם, כאשר הם שומעים דברים מנוגדים לדעתם.

כותרת ממארת, מצמררת, מבשרת לנו בעיתון, שבקרוב כל אדם שני בישראל, יחלה בסרטן. מאיפה הם יודעים? אני יודע הפוך. אני יודע שבעוד עשר שנים, עשרים, שלושים, מקסימום ארבעים, יידע כל אדם בישראל, איך למנוע בקלות, כל מחלה. מנזלת עד סרטן. מאיפה אני יודע? מאותו מקום, שממנו יידע כל אחד!

אני מאמין, שהתרומה של דסי להבנת הידיעה הזאת, היא תרומה אדירה. אני מאמין שדסי לא מתה. דסי נפלה בקרב. דסי נפלה בקרב על החיים שלה ועל החיים של כל אדם מולה.

אני מאמין, שכמו חנה סנש, גם דסי היתה מסוגלת לומר, רגעים ספורים לפני מותה, את המילים המצמררות. אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות. אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלהבות שידעו לחדול בכבוד. אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.

למה אשרי? מפני שבמצב הנורא והמחריד ששרר באותה תקופה בעולם, היו רק שתי אפשרויות. לשבת בחיבוק ידיים, לחכות בחרדה, ברעדה ובחוסר אונים למוות. או, להסתער, לזרום, לחפש דרך להציל. דסי המשיכה לזרום עד תום. במותה, היא לא רק ציותה לנו את החיים. אלא גם הציתה בנו חיים. הציתה חיים בלבבות של רבבות יהודים. לעורר בהם כוחות נפש, לחרף נפשם למען הצלת יהודים באשר הם שם.

יחד עם כל ישראל, עמדתי גם אני, משתאה, נפעם ונרגש, לראות איך הנערה הצעירה הזאת, נאבקת, בשרידים האחרונים של כוחותיה, בפיתוי הנוח של הייאוש והכניעה. יחד עם כל ישראל, עמדתי גם אני, מתבונן בדסי, רואה איך ממשיכה ללחום בחרוף נפש, על החיים שלה ועל החיים של כל אדם מולה. יחד עם כל ישראל, עמדתי גם אני, מתבונן בדסי, רואה איך היא ממשיכה ללחום, באמצעים הדלים להחריד שעמדו לרשותה, עד הרגע האחרון. עד העיגול האחרון. עד עיגול השמחה האחרון, שנשאר לה מעיגולי השמחה הרבים כל כך, אותם העניקה בשפע עד תום.

יחד עם כל ישראל, עמדתי, גם אני, מתבונן בדסי ומרגיש, שכל לוחם עבור החיים, מסוגל לשאוב המון כח חיים, להמשיך ולהשקיע את תמצית נשמתו, באלף אלפי פעולות גדולות ופעוטות, מתוך המחשבה על רוח הלחימה המבורכת הנושבת מתוך הנשמה הזכה והטהורה של דסי.

יחד עם כל ישראל, עמדתי, גם אני, מקשיב ושומע ורואה את דסי, זועקת אלי, במצב של אפיסת כוחות, ובצליל, הבוקע מתוך נשמה בעלת עוצמה אדירה, עם שיא העדינות: "למען השם! אתה חייב לזעוק ולהזעיק את כל מי שמוכן להקשיב! את חייב להשמיע בקולי קולות, את הבשורה הזועקת מעומק נשמתי! אפשר למנוע את המחלה הממארת, בעזרת עיגולי השמחה! אפשר להבריא את המחלה ממארת, בעזרת עיגולי השמחה! אפשר ללמוד לראות את היופי, שופע מתוך הכיעור! אפשר ללמוד לחיות מתוך שמחה, לפני שמאבדים את הכח לשמוח!".

הבשורה הזועקת הזאת של דסי, מהדהדת לי בראש יומם ולילה. אני שומע בה הד לזעקה, שאותה אני מנסה לזעוק לאורך כל ספרי הזעקה שלי. אני שואל את עצמי היום: "האם אני מסוגל לשכלל עוד טיפה את הזעקה שלי. ככה שהיא תצליח אמנם להזעיק? ככה שהיא תצליח אמנם לעורר אנשים לשנס מתניים למען החיים?".

ברגע שאני רואה את דסי מול העיניים שלי. אני מרגיש שכל השאלות וכל הספקות נעלמים. אני מרגיש איך אני מתמלא כח חיים, לשנס מתניים, להמשיך לזרוע מילים אל תוך המציאות. לזרוע מילים, ולהאמין בכח הזרעים להצמיח פירות. פירות שיעזרו ליותר ויותר אנשים לקיים את צו הבורא: "ובחרת בחיים!". פירות שיעזרו ליותר ויותר אנשים לקיים את צוואת דסי: "להרבות עיגולי שמחה".

אם אתם מסוגלים לקרוא את המילים שאני זורע, עם מלוא תשומת הלב שלכם. יש סיכוי נהדר שהפירות יהיו שלכם.

מתפלל להצלחת כולנו.
דוד.

*

עיגולי השמחה של דסי מבריאים את דוד בן יוסף

מסע פנימי בעקבות דסי רבינוביץ זכרונה לברכה

מהדורת כיס – 300 עמודים

*

דוד בן יוסף. יוצר. מחנך. מגשש. זועק. איש שכל חייו הוקדשו ללמידה:

איך לזנק מהמיטה בהתלהבות בבוקר?
איך להפוך אויש ליש?
איך להפוך אין אונות לאון אונות?
איך להפוך חבלי מוות לחבלי לידה?

דוד בן יוסף נולד בשנת 1933 למשפחה חרדית במאה שערים, שהייתה ידועה כמשפחה הענייה ביותר בירושלים. כשהיה בן 3 נפטרה אמו, ודוד עבר לגדול אצל סבו. כמה שנים לאחר מכן נטש את מאה שערים בזעם, גזר את פיאותיו ועבר לגור בקיבוץ.

במלחמת ששת הימים, ניצל בשנייה האחרונה מטנק מצרי שניסה לרמוס אותו. חוויה מטלטלת זו גרמה לו לצאת למסע אינטנסיבי של חיפוש עצמי, שבו בחן מחדש את אמונות היסוד שלו ושל החברה הישראלית.

במהלך מסעו ערך שינויים קיצוניים באורחות חייו, ולעתים אף שילם מחירים כבדים על בחירותיו. הוא נפגש עם אנשים מכל קצוות הקשת הישראלית וניסה ולעשות איתם שלום. הוא חיפש בכל כוחו דרכים לחינוך ילדים בחֵרוּת מוחלטת, להבריא ממחלות (מנזלת ועד סרטן), להוריד את המשקפיים בלי ניתוח, ובעיקר ״איך לזנק בבוקר מהמיטה במרץ ובחדווה עם שיר על השפתיים״.

את החוויות מהמסע שלו הוא שיתף בספר קטן וכחול שיצא לאור ב-1984, שעל כריכתו מופיעה שאלה אחת: "האם יש סיכוי לאהבה?". הספר הפך במהירות לרב-מכר, הודפס במאות אלפי עותקים ותורגם לארבע שפות.

זהו מסע מפרך שעבר דרך בית יתמות, פוגרומים, מלחמות, מוות, דיכוי, אלימות, מחלות, שנאה, חרדה, ייסורים, מאבקים פנימיים ואלפי סימני שאלה. אט אט התגלו לו דרכים להבראה עצמית, לריפוי חברתי ולחיים שכל רגע בהם הוא חדוות יצירה מענגת.

דוד היה ממייסדי החינוך הפתוח בארץ ופיתח שיטות הוראה ייחודיות השמות במרכז את חופש הבחירה ואת חדוות היצירה של התלמידים.

דוד ריפא את עצמו ארבע פעמים ממחלת הסרטן, החזיק בתואר האדם המפוטר בישראל, התגורר בלמעלה מ-30 מקומות והוציא לאור כ-20 ספרים. במהלך שלושים השנים האחרונות לחייו, ניזון רק מסימלאק, תמרים וצימוקים.

נפטר בשיבה טובה ובצלילות בגיל 84. על מצבתו ביקש לכתוב מילה אחת, שמסכמת את חייו: ״ניסיתי!״