ביקשתי גאולה מייסורי נפשי, מהבדידות, מהזרות, מהאכזריות. הייתי ילד דתי בן 14 שנושא את צער העולם על כתפי ליבו ומבקש חופש מרודנות המבוגרים.
לא אלוהים ברא את האכזריות, אלא המבוגרים. המבוגרים הם נושאי הדגל של תרבות ההשתקה, של פקודות חסרות תכלית, של חיים חסרי משמעות. המבוגרים הם הבנאליות של הרוע. עד היום אני חושב ככה. התרבות האנושית היא המצאה, מדע בדיוני של היררכיה, מושגים וחוקים. בני אדם הגיעו לפלנטה שלנו מהאינסוף. הבחירה בידם איך למתוח את הקווים, איזה סיפור לספר.
בלילות אני מעשן עשבים וחוזר לחשוב כמו ילד, נקי, טהור. התודעה שאולפה לעבוד ולשרת, חוזרת ונעשית בת חורין. אזורים במוח ששנים רבות לא תקשרו אחד עם השני חוזרים ומדברים. שטיפת מוח. זאת התרופה שלי למצב החירום שנקרא העולם הזה.
כהלך תועה והוזה במדבר, דמיינתי שהישיבה הקטנה תגאל אותי מכל מצוקותיי ותשיב אותי לכיסא המלכות. חשבתי לגעת בסוד. חשבתי שכאן הגאולה. חשבתי שכאן הסוף.
הלימודים בישיבה התחילו בראש חודש אלול, חודש הסליחות והתחנונים. את תפילת המנחה של הצהריים, שנמשכת בדרך כלל ארבע דקות, מתחתי לשעתיים לפחות. התרכזתי בכל מילה. משכתי את האותיות. צעקתי. גנחתי. שיוועתי. התנדנדתי כלהבה בוערת. אולי חשבו שאני משוגע, אולי הפכתי לשיחת היום בחדר האוכל – אבל זה היה חלק מהניסיון. הייתי בטריפ ואף אחד לא היה יכול לעצור אותי.
את הימים ביליתי בשינון של דפי גמרא, ואת הלילות בקריאה של ספרי חסידות וקבלה אסורים. קיבלתי השראה מיומנו האישי של הרב דוד כהן, ״הנזיר״, שיצא למסעות בלי מים במדבר יהודה כדי לשמוע את קול הנבואה עד שכמעט נפטר מצמא, ומהרבי מקוצק, שתמיד חיפש את האמת הנקייה והשבית כל שמחה ומסיבה שלא הייתה מבוססת על האמת לאמיתה. מספרים שפעם כיבה בידיו את הנר בעיצומו של יום השבת ואמר לחסידיו: ״אין דין ואין דיין״. האמת מעל הכל.
גם על התאוות עשיתי עבודה. החלטתי לאכול לחם בלי שום ממרח, לאכול רק כדי לשרוד ולא ליהנות הנאה מיותרת. באחת הארוחות ראיתי את חברי הטוב מעמיס כמות נדיבה של סלט חצילים פיקנטי על פרוסת לחם. ״איך אתה יכול לעשות דבר כזה?״ שאלתי, ״אין לזה הצדקה!״ – ״זה טעים לי״, הוא ענה בחיוך בעודו נוגס בכריך, ואני נשארתי מזועזע ומלא קנאה.
באחת בלילה הייתי סוגר את הספרים ויורד למטה. שם, על ספה מרוטה במחסן של הישיבה, שכן חמ״ל תיקון העולם שלנו. היינו מנהלים דיונים פילוסופיים מעמיקים בסוגיות הרות גורל: תנועת נוער נפרדת או מעורבת, שמירת נגיעה ומדוע נכשל המאבק בהתנתקות. לכולנו היה ברור שאנחנו נהיה הרבנים הבאים של הציבור הדתי־לאומי, ושעתיד המדינה והיהדות מוטל על כתפינו.
לפנות בוקר הייתי חומק לאחת הכיתות החשוכות ופוצח בטקס קריאת שמע על המיטה פרטי, שכלל עשרות פרקי תהילים, צווחות, שירים וריקודים למען טיהור נשמתי, במשך כשעה ארוכה. לאחר מכן הייתי מטפס אל מיטתי ב״אורווה״ – כך קראנו לחדר הקטן שבו נדחסו בצפיפות 16 מיטות קומתיים ובסופו חלון זעיר שצופה לרחוב.
היינו מעוז של חנונים, דגמים מוקטנים של אברכים מהישיבה הגבוהה. לובשים חולצות מכופתרות, מרכיבים משקפיים עקומים. כותבים חידושי תורה בכתב קטן וצפוף על פתקיות. מתקלחים לעיתים נדירות. מנצלים כל רגע פנוי ללימוד תורה, עד שהעיניים נעצמות. אין חופשות, אין הפסקות.
לפני שיצאנו לטיול השנתי, העברתי שעה ארוכה ליד מכונת הצילום והעתקתי עשרות דפי גמרא ושאר מקורות מעולמות הנגלה והנסתר. התחנה הראשונה הייתה בריכה בקיבוץ נידח. מיד כשהאוטובוס עצר, חמקתי והלכתי ללמוד מתחת לעץ. מזווית העין התבוננתי על חבריי שהחליטו לקפוץ למים ולהשתעשע. כעסתי. לא הבנתי איך הם מעיזים לבטל ככה תורה.
״מי בכלל צריך את הטיול הזה״, אמרתי ליהושע שהצטרף לישיבה שלנו באמצע השנה אחרי שלמד ב״סתם״ ישיבה תיכונית.
״בישיבה הקודמת שלמדתי בה הכל היה הפוך״, סיפר לי, ״הילדים ה׳צדיקים׳ היו אלו ששיתפו פעולה עם הנהלת הישיבה והשתתפו בטיולים״. בניגוד מוחלט לישיבה שלנו, שבה דווקא הבטלנים התלהבו מהטיולים, ואילו ״הצדיקים״ ניסו בכל כוחם להתחמק מביטול התורה ושאר הגזרות שההנהלה כפתה עלינו.
מוזר מאוד, חשבתי. איך התלמידים בישיבה ההיא לא הבינו שטיולים זה בזבוז זמן? צדיקים הם בטוח לא.
באותם רגעים שמחתי מאוד בשביל יהושע, שניצַל מאותה ישיבה קלוקלת, וסוף סוף שוהה עם בחורים נורמליים כמונו.
למרות שלמדנו תורה מבוקר עד ערב וידענו דבר או שניים בהלכה, היינו טרודים כל הזמן בספקות ובדאגות הלכתיות. אינספור דיונים הלכתיים שנדמו כבלתי אפשריים להכרעה התקיימו בכל מקום: בדרך לבית המדרש, בחדר האוכל, ובמקלחות שהיו מוצפות תמיד מים עכורים. למשל, במשך חודשים התקיים פולמוס שחילק את הישיבה לשני מחנות בשאלה האם צריך להתנדנד בשעת התפילה. אחד טען שזו מצווה גדולה שחשיבותה מודגשת כבר בספר הזוהר, והמתפלל בלי שהתנדנד ראוי היה לו שלא יתפלל כלל. מנגד חברו ציטט עשרות מקורות שלפיהם הנדנוד הוא עיוות חמור שמבטל את הריכוז, והוא בגדר עבודה זרה.
ייעדו אותנו לגדולות. ״יש הרבה מקצועות בעם ישראל״, אמרו לנו. ״יש חקלאים, יש לוחמים, יש רופאים ויש מהנדסים. אבל עם ישראל צריך גם תלמידי חכמים. מטרת הישיבה שלנו היא לגדל דור חדש של תלמידי חכמים שינהיגו את עם ישראל״.
הישיבה התנהלה במשמעת מופתית – לכל דבר היו כללים. נער שביקש לצאת משטח הישיבה היה חייב לקבל אישור מסודר יומיים מראש. אם איחר לחזור מהשעה שסוכמה, היה נקרא לשיחת נזיפה. יום הלימודים התובעני נמשך משש וחצי בבוקר ועד עשר בלילה; אסור היה להימלט מכלום ואסור היה לשנות דבר.
כלפי חוץ, הישיבה הייתה מבצר של סדר מושלם. הבניין עוצב על ידי אדריכל מפורסם בקו מודרני שכמותו לא נראה באף ישיבה. בבית המדרש ניצבו חלונות ענק עם ויטראז׳ אבסטרקטי משל היה מדובר במוזיאון ישראל, וצוות גננים עמל על שתילת פרחים עונתיים וגיזום תמידי של עצי הנוי בחצר.
דיסוננס מוחלט התקיים בין העיצוב המוקפד והגינות המטופחות ובין תנאי המחיה האמיתיים שלנו מאחורי הדלתות הסגורות, במרתפים שבהם חיינו. התגוררנו 30 נערים בחדר צפוף ומלוכלך. השירותים היו תמיד מזוהמים והמקלחות מלאות רפש. כל מה שלא רואים בחוץ לא היה חשוב.
ובמסדרונות הייתה אימה. בכל רגע בדקו אותנו. נדרשנו לפסוע רק בתוך הקווים שסומנו על ידי רבותינו, ואסור היה לשאול שאלות. כלומר, טכנית היה אפשר, אבל כל שאלה נענתה בזלזול והגחכה.
רף הציפיות היה בשמיים. לא היה מקום לילדות שלנו. לא היה מקום להשתוללות. לא יכולנו לבחור מה ללמוד ואיך ללמוד. קינאתי בנערים מישיבות אחרות שיכלו סתם ככה לקפוץ לאיזה מעיין או לצלות טוסט על תנור ספירלה בחדר.
לאט לאט הבנתי שהישיבה שאותה ראיתי כגאולה, אינה אלא משיח שקר. שיעורי הגמרא בבוקר היו ארוכים ומשמימים. במשך שעתיים הרב חזר על אותו רעיון, ואחר כך שלח אותנו לחזור בחברותות על דבריו במשך שעתיים נוספות. ביקשנו לגוון קצת את חומר הלימודים, ללמוד משהו מן ההגות היהודית או לעיין בצורה עמוקה יותר בגמרא, אבל נענינו בשלילה.
בישיבה התנגדו בחריפות לחסידות. הם אמרו שזה מסוכן, שזה עלול לפרוץ את כל הגדרות ושכל גדולי ישראל התנגדו לזה. אסור שהחוויות הרוחניות יהיו אלה שיובילו אותך. אסור להתלהב יותר מדי בתפילה. מיותר להסתובב בטבע, ולשיר מותר רק בארוחת שבת.
אבל אף פעם לא חיפשתי חוויות. רציתי לחיות חיים מלאים, את החיים האמיתיים. ״אסור שהחוויה של היחיד תהיה במרכז״, הם אמרו. מה שחשוב זה רק האומה. הכלל. בהתחלה האמנתי להם. אז עוד לא ידעתי שקוראים לזה קומוניזם.
יום הלימודים הרשמי היה מסתיים בעשר בלילה. התלמידים הפשוטים סגרו את הגמרא ומיהרו לרדת למטה, לאזור המגורים. מה הם עשו שם? עד היום איני יודע. מעולם לא העליתי על דעתי לעצור את הלימוד בגלל השעון. אולי הם שיחקו במטקות, אולי הם שתו קפה. אני תמיד המשכתי בלימוד יחד עם המתמידים והשקדנים.
באחת־עשרה בלילה גם הצדיקים היו עוזבים את בית המדרש, ממהרים לישון בזמן, ובאולם נותרו רק המשוגעים. שמעון ואני. עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. שמעון מצמיד כיסא לארון הספרים, מטפס עליו, ומתחיל לשלוף סידורים מאובקים מהמדף. הוא מוסר לי אותם ואני עורם אותם על השולחן, עד שנחשף הסליק שבו הוא מחביא את הספרים המעניינים והאסורים. פילוסופיה. חסידות. הרב קוק. הרב הנזיר. מילים טמירות וחידתיות. אנחנו קוראים באותיות הקטנות, מנסים להקדים את המאוחר, להבין את הקדושה, את הסוד. מהי הנקודה הפנימית, ולאן כל זה הולך.
שמעון חי בעולם משלו. כשהאור בבית המדרש כבה, הוא יורד למיטה שלו, אבל במקום להירדם כמוני, הוא מדליק פנס וקורא בפילוסופיה יוונית עתיקה, פיזיקה ועוד כל מיני ספרים מוזרים עד אור הבוקר. שמעון מחפש את האמת ועושה בשבילה הכל. הוא מדבר על הרבי מקוצק, על הנבואה ועל חיפוש אחרי דבר אלוהים. לעיתים קרובות המשפטים שלו סתומים, אבל תמיד הוא מצליח להדביק אותי בהתרגשות. שמעון כבר לא מפחד מההנהלה. הוא קובע לעצמו את הסדרים ומנצל כל הזדמנות כדי לערער על סמכותם, והם מצידם מנצלים כל הזדמנות כדי לרדות בו ולהשפיל אותו, לכבות את אורו.
הנהלת הישיבה לא ראתה בעין יפה את ההתנהלות שלנו. אבל אני הייתי תמים וטהור בכוונות שלי. הגעתי לישיבה כדי ללמוד תורה ולהתקרב להשם יתברך. בכל מקום שהחוקים של הישיבה התנגשו עם המסרים שקיבלתי מהספרים – ההכרעה הייתה ברורה. וכאשר עינו אותי, כן רביתי וכן פרצתי.
ניצלתי כל הזדמנות להתחמק מהשיעורים ומהסדרים הרשמיים. גם באלה שבהם נאלצתי להשתתף, הייתי מחביא ספר מתחת לגמרא, קורא בו במהירות ומתפלל שהרב לא יתפוס אותי ושוב יוכיח אותי מול כולם על חוצפתי.
יום אחד המחנך של הכיתה זימן אותי לפגישה בחדרו. ביקשתי ממנו שיאפשר לי לא להיכנס לשיעורים וללמוד לבד. ״מה אתה מציע?״ הוא שאל אותי, ואני התלהבתי מההזדמנות שסוף סוף ניתנה לי, ובמשך עשר דקות הצגתי לו מערכת לימוד חלומית, עמוסה בהספקים, גמרא, הלכה, מפרשים וספרי מוסר.
כשסיימתי להציג את תוכניתי המופלאה, ציפיתי בהתרגשות לשמוע ממנו מילות הערכה וחיזוק, אבל במקום זה נדהמתי לראות איך הוא פורץ בצחוק מלגלג, ״מי אתה שתשנה סדרי עולם? אתה חייב להתבטל בפני סדרי הישיבה ורבניה, וזאת הדרך היחידה שלך להיות תלמיד חכם.
״רואים שאינך יודע דבר״, המשיך ואמר. ״אינך מכיר את דרשת חז״ל על הפסוק ׳אף חוכמתי עמדה לי׳ – ׳רק תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי׳. אף זה כעס. רק תורה שאדם לומד בכעס, בלי חשק, באונס הנפש, היא תורה אמיתית״.
רגעי השפל הגדולים מתרחשים רק בשביל לזרוע את זרעי המרד. כל מקרה כזה חידד לי שתהום פעורה בינינו. הרבנים באו לישיבה לכמה שעות, נתנו שיעור בינוני ואז חזרו לביתם לארוחה ולמנוחת הצהריים, ואילו אנחנו התלמידים הרכים והתמימים, חיפשנו איך לעבוד את השם יתברך בכל כוחותינו ולהיות ״כְּחַיּוֹת הַנּוֹהֲמוֹת בַּיַּעַר לֵילוֹת שְׁלֵמִים״, כדברי רבי נחמן מברסלב, שבינתיים ספרו המסוכן הוחרם שוב, מחשש לבלאגן ולשינוי סדרי עולם.
