מה האדמה רוצה? בין מאיר אריאל לא״ד גורדון

חַיַּת הַמַּתֶּכֶת, חַיַּת הַבַּרְזֶל… / גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר / מוֹצֶצֶת וְיוֹרֶקֶת, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת וְזוֹרֶקֶת עֶצֶם לְתַחְקִירָנֵי זְכוּת הַצִּבּוּר / קַרְנַיִם שׁוֹלְטוֹת רָחוֹק, עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם פֶּה לֹא מַפְסִיק לְלַהֵג – / אוֹמֵר מָה לִרְצוֹת, מָה לַחְשֹׁב מָה לִהְיוֹת, מָה לַעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לְהִתְנַהֵג / וַהֲמוֹנִים־הֲמוֹנִים, חֲצִי־אוֹטוֹמָטִים הֲלוּמֵי פַּטִּישׁוֹנֵי כֶּסֶף סְמוּיִים / אָצִים־רָצִים מְפֻקָּדֵי רִצּוּדִים מְהַבְהֲבִים עֲטוּפִים בִּמְגִלָּה שֶׁל תְּנָאִים וּזְכֻיּוֹת מְסֻמָּמֵי קִדְמָה וְהִתְפַּתְּחֻיּוֹת – / לַעֲבֹד בְּלִי דַּעַת וּלְשָׁרֵת, לְשַׁמֵּשׁ וּלְשַׁמֵּן אֶת

(מאיר אריאל, חיית הברזל)

*

כִּי תִּמְצָא לְךָ אֶרֶץ / וְתִהְיֶה בָּהּ אֶזְרָח / לֵךְ אִתָּהּ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ / שְׁמַע מֵאֶחָד שֶׁסָּרַח / אֶרֶץ אוֹהֶבֶת קְצָת יַחַס / אֶרֶץ רוֹצָה תְּשׂוּמֶת לֵב | כִּי עַל אֶרֶץ מְוַתְּרִים רַק בַּלֵּב | אֶרֶץ עוֹזְבִים רַק בַּלֵּב | אֶרֶץ שׁוֹכְחִים רַק בַּלֵּב | עַל אֶרֶץ מְוַתְּרִים רַק בַּלֵּב | רַק בַּלֵּב

(מאיר אריאל, על ארץ מוותרים רק בלב)

אֶרֶץ נִקְנֵית בַּחַיִּים עָלֶיהָ, בַּעֲבוֹדָה וּבִיצִירָהּ. לֹא הַכַּמּוּת עִקָּר, כִּי אִם הָאֵיכוּת. מִי שֶׁיַּעֲבֹד יוֹתֵר, יְיַצֵּר יוֹתֵר, יִתֵּן יוֹתֵר אֶת נַפְשׁוֹ – הוּא יִקְנֶה יוֹתֵר זְכוּת מוּסָרִית וְגַם יוֹתֵר כּוֹחַ חִיּוּנִי עַל הָאָרֶץ. בַּמִּדָּה שֶׁנַּעֲבֹד, תִּהְיֶה הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ, וְאִם לֹא – לֹא יוֹעִילוּ כָּל 'בָּתִּים לְאֻמִּיִּים' וְכָל 'דָּם וָאֵשׁ'.

(א״ד גורדון, עבודתנו מעתה)

*

אסור לאהוב את כולם. אינך יכול לאהוב בו־זמנית גם את האדם וגם את האדמה. אינך יכול להיות רגיש גם לצער בני עמך וגם לצער העולם כולו. אינך יכול להאמין בעולמות העליונים ובו־זמנית לחיות בקרקע. אינך יכול לדרוש צדק ובו־זמנית לבקש שלום. אינך יכול גם לאהוב את מלאכתך וגם להתפרנס. אי אפשר לקחת ברצינות את החיים וגם לעשות מהם צחוק. אתה חייב להסתפק בפירורים. אתה חייב לבחור צד אחד ולשנוא את הצד השני. אלוהי מסך עשה לך, שקע בכורסתך מול הטלוויזיה, כי ״אין מה לעשות״, ״תחשוב שאתה לא חלק מכל זה – אבל בינתיים זה אתה שיורה ויורה״. ואם לא, אתה לא נורמלי. משוגע. הוזה. קיצוני. משיחי.

מפגש על־זמני בין מאיר אריאל לא״ד גורדון, שני צדיקים שהקדימו את זמנם, סרבני קיבוץ וקולקטיב, רגישים לזולתם ולקיומם, מתגעגעי אדמה ומבקשי גאולה. אפשר למקם אותם בו־זמנית בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אבל האמת היא שהם לא הסכימו להשתייך לשום חצר או מגזר. משום שרק האמת הייתה לנגד עיניהם, משום שהם חיפשו את הלב שיש בכל מקום. בלי לדפוק חשבון לאף אחד. בלי לבטל את זהותם מפני עריצות הרוב. רק בודדים הבינו מה הם רוצים, ולמרות זאת הם המשיכו לרשום ולחלום.

מיהו הצדיק האמיתי? שואל ספר הזוהר, ועונה: זה שאוחז בשמיים ובארץ. זה הכולל את כל הגוונים. בשעה זו, כשהמחלוקת מנסה לגרור אותנו לתהום ולייאוש, הגותם האלטרנטיבית של מאיר אריאל וא״ד גורדון נושאת עימה תקווה של קירוב לבבות ואיחוד ההפכים. זה אירוע שהיה צריך להימשך לפחות שבוע, אבל יש רק שעה.

שירים, סיפורים וקטעים נדירים: שחר אריאל, אהוד אריאל מיקה דוארי, חי אפיק הנחיה: יחיאל נחמני

*תמונה באדיבות רפי גולדמן. תודה רבה