עם בצלם אלוהים

״עם־אדם״, או ״עם בצלם אלוהים״, הוא אחד מעקרונות הבסיס בהגותו של גורדון. כשם שהאדם הפרטי מגלם בחייו ובעבודתו (הרוחנית, הנפשית והפיזית) את צלם אלוהים, כך גם תפקידו המהותי של העם הוא לבטא את האדם שבו, את צלם אלוהים, הן בחיי היחידים שמהם העם מורכב, הן בהתנהלות המערכות הציבוריות והן ביחס לעמים אחרים.

בהתאם לכך ראה גורדון את הייעוד של התחייה הציונית בהתחדשות עמוקה ויסודית של חיי היחידים והעם בכל הרבדים, בלב פתוח ורגיש לכל בריה, גם לחייהם של השכנים הערבים. רעיונות אלה לא היו רק חזון, אלא דרך חיים שאותה חי גורדון באופן יומיומי, כשהוא משלם מחירים כבדים על בחירותיו המוסריות. הוא פוטר פעמים רבות מעבודתו בעקבות האכפתיות שגילה לצערם של עובדים אחרים. הוא לא הסכים לשאת נשק משום שסלד משימוש בכוח הזרוע, ועם זאת, לא התחמק מנטל השמירה על הקיבוץ, ובמקום הנשק הסתובב עם משרוקית. בעולם שבו כמעט לא היו צמחונים, הוא לא היה יכול לסבול את הרעיון של ניצול, התעללות ואכילה של בעלי חיים, ונמנע אפילו מצריכת דבש מתוך כבוד לעמלן של הדבורים.

*

זעקתו של גורדון מהדהדת כיום יותר מאי פעם. מצד אחד, המודעות לעבודה רוחנית אישית מתפשטת והולכת, ומצד שני, בשיח הציבורי עדיין שולטות אידיאולוגיות דיכוטומיות, פלגניות ומיושנות – ימין ושמאל, דת וחילון, שמרנות וליברליות – המתעלמות משאלת החיים היסודית, משתמשות בה כסיסמה ומעודדות התבצרות במחנאות ואדישות לשפיכות דמים ולאלימות, לעוולות ולעיגולי פינות, לניצול ולהשתלטות.

איך מחברים בין עשייה ציבורית לעבודה פנימית? איך מעודדים שיח ציבורי קשוב ומפרה? איך מכניסים צלם אלוהים בעם ששכח כי הוא אדם? האם אפשר לעסוק במדיניות ציבורית ובפוליטיקה בלי להתלכלך?

סדרת שיחות אישיות על הרלוונטיות של חזונו של גורדון לימינו, עם

מוקי צור היסטוריון, סופר, מומחה להגותו של א״ד גורדון ולתקופת העלייה השנייה

הדסה פרומן רבנית, אשת שלום, מורה לזוהר וקדרית

השוטרת אז־אולי דרגת רב-לבב משטרת ישר־אל הלב, מפיצת אהבה וצחוק בקו התפר של הכאוס הירושלמי