יחיאל די-נור (ק.צטניק) בראיון לתכנית ״זה הזמן״ ⇱
׳צופן א.דמ.ע׳ הוא תיעוד נדיר של מסע פסיכדלי-רוחני בשואת אושוויץ. לאחר 30 שנה של סיוטים בלתי פוסקים, בקיץ 1976 מתרצה סופר השואה ק.צטניק להשתתף בטיפול נסיוני בפוסט טראומה באמצעות אל־אס־די בהובלת פרופסור יאן בסטיאנס בקליניקה שלו הולנד. הטראנס מחזיר אותו בבת אחת לאותם זוועות בדיוק שחווה 30 שנה קודם לכן באושוויץ, רק שהפעם אל נקודת המבט שהיתה לו כשהאירועים התרחשו, מתווספות נקודות מבט חדשות ולא רצוניות שמטלטלות את נפשו. לרגע אחד הוא יחיאל פיינער היהודי וברגע השני הוא קצין האס.אס. הגרמני שמנהל את האקציה בשערי אשוויץ וגוזר מי לחיים ומי למוות, וחוזר חלילה. מאורעות ׳הפלנטה האחרת׳ מתערבבות בחזיונות עוצמתיים, פסוקים תנכיים, טקסטים קבליים ונבואות עתיקות. חזיונות אלו שינו את כל תפישת עולמו של ק.צטניק. וכך, למרות שבכל חייו נמנע באדיקות מחשיפה אישית ומתקשורת, לאחר שחזר מהולנד, הוא פנה מיוזמתו לערוץ הראשון וביקש לשתף בשידור חי את תובנותיו: ״היו צריכות לעבור שלושים שנה, עד שהבנתי שאושוויץ אינה פלנטה אחרת כמו שחשבתי קודם… לא השטן או אלוהים ברא את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יצר את הפטרייה הגרעינית כי אם אני ואתה – האדם. אושוויץ היתה החזרה הגנרלית לקראת המצאת האטום. כי האצבע שתלחץ על הכפתור הזה שיכול להפוך את העולם לתוהו ובוהו, היא לא אצבע אלוהים, אלא אצבע האדם. וזה היטלר לא היה שטן, הוא היה אדם". (יחיאל די-נור (ק.צטניק) בראיון לתכנית ״זה הזמן״)
◼︎◼︎◼︎
״אני נושא את עיני לשמי אושוויץ. באופק ניצבת תמונת ״שיוויתי״ מעין זו המתנוססת ברגיל מעל עמוד־התפילה לפני החזן בכל בית־כנסת. ברם, אותו ״שיוויתי״ שהיכרתי מבית־הכנסת שלנו נראה שונה כאן, על האופק של שמי-אושוויץ. כאן הוא בוער כלפיד, נוגה בצבעי הקשת. אבל – וזה המוזר שבו – כל אורו זורח פנימה ומעלה. אושוויץ ושמיה כמו לא היו ולא נבראו אף-על-פי ש״שיוויתי״ ממלא את האופק כולו, מעפר-האדמה ועד שמי-שמיים. אימה גדולה נופלת עלי. עומד אני בתוך מידחס־השלדים במשאית ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ״שיוויתי״ באור שלא מעלמא הדין; ובצמד האריות, מימין ושמאל, השומרים ביניהם על סוד-הצירוף: ״שיוויתי אדוני לנגדי תמיד״. פני אדם להם כאן, וכנפיים פרושות. והאותיות יו״ד-ה״א-וו-ה״א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו. ואני קורא: ״אלוהים! אלוהים! מי גזר?! אלוהים! אלוהים! אושוויץ–של מי היא?!״ ברעדה אני נושא עיני לראות פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש־אס.אס. העומד למטה לפני המשאית. קורי-השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו – נהר השלדים הזורם בשקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך.
