אֲנִי חַי בְּמִכְתָּבִים

גורדון נדד בארץ בין אנשים, בקבוצות, לא כתייר אלא כפועל נודד. הצעירים ראו בו מדריך, למרות שלא היו לו סמכות וכוח. גורדון לא היה פוליטיקאי, אלא מנהיג רוחני, מהפכן, קשוב לעולמו הפנימי ורגיש לזולתו.

לפנות בוקר, לפני שהיה יוצא לעבוד בשדות יחד עם הפועלים, הוא היה מתיישב ליד השולחן, מדליק את עששית הנפט, וכותב במחברת הקטנה שלו. הוא כתב מאמרים לעיתוני התקופה ונאומים לאספות היישוב; עמל על ספרים ועל תרגומים לקלאסיקות מהעולם; כתב יומנים אישיים. גורדון השאיר אחריו אלפי דפים בכתב קטן וצפוף שחלקם לא נדפסו עד היום.

למרות זאת, במכתב לרחל המשוררת הוא מספר שיותר מכל סוגי הכתיבה, הוא מעדיף דווקא את המכתבים האישיים. אלו שפונים לאדם מסוים, מנפש אל נפש. "חייתי במכתבים", כתב א"ד גורדון לרחל, "כמו שאני חי בטבע". גורדון הפציר בחבריו לכתוב אליו בחזרה: ״צריכה אַת לדעת, כי אני חי לא רק בכתיבת מכתבי אני, כי אם גם בקריאת מכתביהם של אחרים אליי״.

למזלנו, חלק מהמכתבים שנכתבו אליו מצויים בידינו, ומהם אנחנו יכולים ללמוד על הדיאלוג בין גורדון למשפחתו, ידידיו ושותפיו. התכתבויות אלו מבטאות יותר מכול את הלכי נפשו של גורדון בצורה כנה ובלתי אמצעית. מכתביו של גורדון אישיים מאוד, אך לא פרטיים. קרעי הנפש, חיפושיהם והכרעותיהם של ידידיו הם המוקד לעיצוב תורתו.

*

כיצד כתיבת מכתב דומה להיות האדם בטבע? לאן נעלמו המכתבים בעולמנו? על כתיבה ליחיד מול כתיבה לרבים, על המכתב המנוכר מול המכתב האישי, על יומן מול מכתב. על הקרבה והמרחק מכתיבת המכתב – טווח הזמן, טווח המקום. על השותפות שבמכתב והשותפות בחיים.

קריאה במכתביו של גורדון ושיחה בהשתתפות

מוקי צור היסטוריון, סופר, מומחה להגותו של א״ד גורדון ולתקופת העלייה השנייה. מחבר הספר ׳את אינך בודדה במרום: מכתבים מא.ד. גורדון ואליו׳.

נעמה שקד עובדת בחומר וברוח, עם אנשים וקבוצות. עורכת הספר 'אם נדע לבקש חיים – נפגשים עם א״ד גורדון', אסופת מאמרים על הרלוונטיות של הגותו של גורדון לחיינו.

״…מאלפים מכתביו לפעמים אפילו יותר ממאמריו. בדברים שנועדו לפרסום הייתה עליו 'אימתא דציבורא'; באיגרותיו הגיע לידי אינטימיות שאין דומה לה. כאן גילה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות מיוחדת. הוא אהב להחליף מכתביו, ורוב מכתביו דומים לווידויים נפשיים…

מכתבי גורדון הם פרשה גדולה בחיי נפשו. דוקא במכתביו חי את מלוא חייו, שאף להביע את עצמו עד הסוף. כל כמה שנתייאש מן האדם, הוא גם האמין בו, ביקש משען בו… עם קריאת המכתבים אתה מרגיש את נשימתו החמה של כותבם… כל מכתביו מלאים המיית נפש, מלאים דרמטיות חיה. אתה שומע את קול הלב הפועם, השב וכואב את מחשבתו ועמל להדליק בה את האור הגנוז…

כמו בכתביו, אתה מגלה גם במכתבים אלה עמקות בצידה של פשטות, תום לב בצידה של חדירה נוקבת – מחשבה העומדת תמיד בצמיחתה ואינה הופכת לדוֹגמה קופאת לעולם. היה זה הקול הצלול ביותר, הנאמן ביותר, שהזהיר מפני התְמוּטה, מפני דלדול החיים, מפני דלדול הרעיון, שרמז על המפלט היחידי, על מקור ההצלה היחידי.

במכתבים וביומנים קול המוכיח נעשה רך יותר, מחונֵן יותר. אולי יותר מאשר בדברים המכוונים לרבים, אתה תופס כאן את מחשבתו כשירה, כעתרת־לב – כחרדה לחיים, לאור החיים, שהיא הרוח המפעמת את תורתו כולה״.

יעקב פיכמן, מבוא למכתבי א"ד גורדון

״לאט לאט התוודעתי אל כתביו של גורדון. ואז נפתחו לרווחה, ונִגלה לי הדיבור החי, הנוגע. מעורר ומרגיע, תובע ומנחם. נמשכתי אחוזת השתאות, סקרנות, געגוע. מילים מחלחלות ויורדות בתוכי, עד נימי הנפש, עד דמעות. מה בכן, מילים, מביא אותי לבכות?

אני פותחת במכתביו – לבנימין, לדבורה, למנחם, לרחל, לחיותה. איך הוא עונה לאנשים הצעירים המגלים בפניו את התחבטויותיהם, משתֵף ומגדֵל, נותן מעצמו בלי לתת פתרונות, מתוך אֵמון בכוח האינסופי של החיים, על כל עושרם וצערם וצמיחתם.

אני לומדת לקרוא כך גם את מאמריו והגותו התובענית, כמו מכתבים – "ובדַבְּרי לרבים אני מדבר באמת גם לנפש היחידה". לשמוע בהם את הקול החם, החי, את האירוניה המרירה לעיתים, ההומור, התבונה, הביקורת הנוקבת. ותמיד אחוזים בשורש אחד כל הממדים: ה'אני' האישי – והלאומי – והאוניברסלי – והקוסמי – חוליה בתוך חוליה, מעגלים מתפשטים ומתרחבים. דבריו נהיו לי למכתב יקר, לנבואה מאירה ומכוונת. אני שומעת אותם כדיבור אליי, לנפשי היחידה״.

נעמה שקד, עבודת חיים